החלטה בתיק רע"ב 1293/14

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז  (כב' השופטת מ' ברנט) מיום 4.2.2014 בעת"א 27372-11-13, בגדרו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת המשיבים שלא לאפשר לו להצטלם לראיון טלוויזיוני לצורך שיווק מיזם עסקי בו הוא מעורב.

1.        המבקש, יליד 1954, הינו אסיר המרצה עונש מאסר עשירי, לתקופה של שש שנים בגין עבירות של אחזקת נשק, קשירת קשר לביצוע פשע ואחזקת רכוש גנוב. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 26.1.2010 ותאריך שחרורו חל ביום 25.1.2016, והוא מסווג כיום בקטגוריה א' בגין השתייכותו לארגון פשיעה.  

2.        ביום ה-7.8.2013, פנה המבקש למשיב בבקשה לאפשר לו לקיים ראיון טלוויזיוני לצורך קידום מיזם עסקי פרי רעיון אותו הגה. המשיב  סירב להכנסת צוות הטלוויזיה למתקן הכליאה, בציינו בתשובתו מיום 14.11.2013 כי בית סוהר הינו מקום סגור, ובהתאם למדיניות הנהוגה בשירות בתי הסוהר, ראיונות עיתונאיים של אסירים מותרים רק במקרים חריגים ביותר, שהצורך המסחרי אותו  העלה המבקש, אינו נמנה עליהם. בו ביום קבלת המענה משירות בתי הסוהר, הגיש העותר עתירה לבית המשפט קמא בנושא.

3.        בית משפט קמא דחה את עתירתו של המבקש, לאחר שבחן גם את הדין הנוהג בשיטות משפט אחרות, ומצא כי באנגליה, לדוגמה, ביקורים של אנשי תקשורת בכלא יאושרו במקרים חריגים בלבד, מקום בו האסיר נדרש לסיוע התקשורת כדי לטעון כנגד הרשעתו או גזר דינו, או כאשר קיים אינטרס ציבורי ממשי ויש צורך בסיוע עיתונאי לפעול להגשמתו. לענייננו, נקבע כדלקמן:

"הרשות מנמקת במקרה זה את סירובה לאשר ראיון לעותר בכך שבכל כוונתו לקדם מיזם עסקי גרידא, סוגיה הנעדרת כל אינטרס ציבורי בחשיפתה לקהל הרחב באמצעות ראיון אישי עם האסיר דווקא, וכן טוענת כי בידיו אלטרנטיבות לפרסום זה והן פרסום כתבות מודפסות - כפי שאף נעשה.

רואה אני עין בעין עם המשיבה במקרה דנן. מטרת הפרסום המבוקש במקרה דנן הינה קידום יזמות עסקית פרטית ואין היא מעלה כל סוגייה של אינטרס ציבורי. לא יעלה על הדעת כי שירות בתי הסוהר יידרש להכניס חדשות לבקרים צוותי טלוויזיה למתקני הכליאה, כשכל מטרתם הינה הפקת פרסומים כאלה ואחרים אוסיף עוד, כי אף שאני מברכת את העותר על בחירתו להשקיע את מרצו בפיתוח עסקי שיש ויביא לתמורה כלכלית, הרי שאין בידי לקבל את הטענת ולפיה הפרסום הינו חלק כלשהו מהליך השיקום בתוככי הכלא.

לנוכח קיומן של אלטרנטיבות המאיינות את הפגיעה הנטענת בחשיפה המיוחלת ואשר מאפשרות את השגת המטרה לשמה נועד הפרסום, היינו - גיוס כספי משקיעים, סבורני כי אין כל הצדקה באישור ראיון עיתונאי "אישי", וכי אין במקרה דנן פגיעה חמורה בזכויות העותר, באופן המצדיק התערבות בית המשפט בשיקול דעת הרשות" (עמ' 6-5 לפסק דינו של בית משפט קמא).

4.        מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, ובגדרה נטען כי ההחלטה שלא להתיר למבקש להתראיין בכלי התקשורת מהווה פגיעה אנושה בליבת הזכות החוקתית לחופש הביטוי. המבקש מציין כי המשיבים ביטלו את ההוראה בפקודת הנציבות שהסדירה את סוגיית ראיונות האסירים לכלי התקשורת, ובמאי 2012 נקבעה הוראת שעה לפיה עד שיופץ נוהל בנושא, יינתן אישור לראיון כתוב בלבד, במקרים חריגים בהם מדובר על בקשה לראיון להוכחת חפות לאחר שמוצו כל ההליכים המשפטיים בעניין. בפועל טוען המבקש כי המשיבים טרם עיגנו נוהל מקיף להסדרת סוגיית הראיונות, באשר ביני לביני, לשיטתו, מעניקים המשיבים היתרים לכלי התקשורת לראיין אסירים באופן שרירותי ומפלה, ככל שהדבר עונה על צורכיהם. לפיכך טוען המבקש כי הבקשה דנן חורגת מעניינו הפרטני ומצדיקה מתן רשות ערעור.

           עוד טען המבקש כי התנהגותו בכלא מופתית; כי ניסיונו להאיץ את פיתוח המיזם הינו חלק מהותי מהליך שיקומו ולא רק אינטרס אישי-עסקי כקביעת בית משפט קמא, זאת באשר יעד השיקום הינו יעד מרכזי של המשיב 1 (להלן: המשיב); כי ראיון הטלוויזיוני חיוני לפיתוח המיזם ולגיוס משקיעים; כי הוא מוכן שהמשיבים יפקחו על תכני הראיון ולא יאשרו פרסום של תכנים שאינם נוגעים לפיתוח המיזם ושיקום המבקש; וכי ישנו אינטרס ציבורי בקיום הראיון בכך שהוא יעודד אסירים נוספים ליזום מיזמים בעלי ערך חברתי כחלק משיקומם.

5.        המשיבים התנגדו לבקשה באשר אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבים מציינים כי בהתאם לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה) הקשר של אסירים עם גורמים מן החוץ הינו מוגבל, מבוקר ומפוקח, וגורמים חיצוניים אשר אינם כלולים ברשימת האנשים שרשאים לבקר אסירים (לפי סעיפים 49-48 לפקודה), לרבות אמצעי תקשורת, אינם רשאים להיכנס לכותלי בית הסוהר. עוד נטען, כי חופש הביטוי של אסיר ניתן למימוש באמצעות פרסומים בכתב, הסדר המאזן בין הזכות לחופש הביטוי של האסירים לאינטרסים הנוגדים של הניהול התקין והסדר והמשמעת בבתי הסוהר, זכויות נפגעי עבירה ושמירה על שלום הציבור. 

           המשיב עדכן כי טיוטה מעודכנת של פקודת נציבות בתי הסוהר ביחס לראיונות אסירים הועברה למשרד המשפטים ונעשים מאמצים להשלמת הליך פרסום הפקודה. צוין כי גם לפי הפקודה שצפויה להתפרסם לא יתאפשר קיום ראיון לצורך קידום מיזם עסקי אישי, הואיל והרציונאל בבסיס הפקודה הינו מיצוי חופש הביטוי של אסירים בכתב, כאשר כחריג לכלל, תידרשנה נסיבות מיוחדות להתרת כניסה של אמצעי תקשורת לבתי הסוהר. לטענת ההפליה, השיב המשיב כי הכתבה אליה הפנה המבקש, בה רואיין אסיר ביטחוני, שודרה כחלק מכתבה כללית ורחבה אשר עסקה בנושא האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל.

6.        דין הבקשה להידחות, ואקדים ואציין כי המבקש הגיש בשעתו שתי עתירות שנדחו, הנסבות אף הן על בקשתו להתראיין באמצעי התקשורת בנושאים שונים (רע"ב 7742/08 שהוגש על פסק הדין בעע"א 2321/08; ועת"א 54706-05-11).

           רשות ערעור על עתירות אסיר ניתנת במשורה, במקרים בהם הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) רע"ב 2024/13 שורפי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 3(16.5.2013)). הסוגיה של חופש הביטוי הנתון לאסיר בין כתלי בית הסוהר נתבררה בצורה מקיפה בפסקי הדין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136 (1996) (להלן: עניין גולן) וכן ברע"ב 5493/06 פלד נ' שרות בתי הסוהר (12.10.2010) (להלן: עניין פלד)). אין אפוא מקום לחזור ולהידרש לאיזון בין חופש הביטוי לבין זכויות האסיר בנסיבות שלפנינו.

           נקודת המוצא היא, כי תפקידו של בית המשפט הוא להעביר ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המוסמכת ולא לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם (ראו לדוגמה רע"ב 6737/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (7.8.2007); רע"ב 990/01 חגי ויגאל עמיר נ' שרות בתי הסוהר - מדינת ישראל, פסקה 4 (11.2.2001)). הבקשה לאפשר הכנסת צוותי טלוויזיה ולהיערך לוגיסטית להפקת פרסומים מסוג זה קשורה קשר הדוק לניהולו של בית הסוהר ולפיכך ייטה בית המשפט להימנע מלהתערב בנושאים אלו. 

7.        "אף כי זכויות היסוד שמורות לאסירים ועצירים, שלילת החירות הכרוכה מטיבה במאסר עשויה להגביל את מימוש הזכויות, אם באופן מלא ואם באופן חלקי" (עניין פלד בפסקה 7). כך גם במקרה שבפנינו. ככלל, בית כלא הוא מקום סגור, כך שמטבע הדברים לא מתאפשרת לאסיר גישה בלתי אמצעית לעולם החיצון, והקשר שלו לגורמים מן החוץ מוגבל ומבוקר מעצם טיבו של המאסר. מגבלה זו היא דו-סטרית, באשר בית הסוהר, ככזה, אינו מקום שהנגישות אליו אפשרית ומותרת לכל. כך, בסעיף 51 לפקודת בתי הסוהר נקבע כי "לא יתקשר אדם עם אסיר אלא לפי הכללים וההוראות המסדירים אותה תקשורת". קשה להלום כי כל אימת שיעלה רצון בידי אסיר להתראיין על ידי אמצעי תקשורת, בית הסוהר יצטרך להתארגן לשם כך, על כל הכרוך בניהול התקין של בית הסוהר, הביטחון והסדר והמשמעת בבית הסוהר.

8.        לכך יש להוסיף כי בפני המבקש עומדות חלופות אחרות של ביטוי, כפי שנדון ונקבע בעניין גולן. כפי שציין בית משפט קמא, באפשרותו של המבקש לפרסם כתבות בכתב אודות הנושא (כפי שכאמור אכן עשה), והמבקש ושותפיו למיזם יכולים לנסות ליצור קשר עם קרנות ומשקיעים פוטנציאליים באמצעים שונים נוספים. המבקש לא התייחס לשאלה מדוע ראוי לאפשר את מימוש הזכות לחופש ביטוי דווקא בצורה של קיום ראיון עיתונאי באופן ישיר, ומדוע מימוש הזכות בדרך זו גוברת באיזון אל מול האינטרסים הנוגדים הייחודיים הכרוכים בניהולו התקין של בית הסוהר.

9.        כך על דרך הכלל, וכך במיוחד כאשר בחופש הביטוי המסחרי עסקינן, שההגנה עליו נמוכה ממידת ההגנה הניתנת לביטויים אחרים כגון ביטויים פוליטיים או אומנותיים (ראו בג"ץ 5432/03 ש.י.ן - לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין, פ"ד נח(3) 65, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת דורנר (2004); בג"ץ 4644/00 יפאורה תבורי בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נד(4) 178, פסקה 7 (2000); בג"ץ 606/93קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד מח(2)1, פסקה 20 לפסקה דינה של השופטת דורנר, פסקה 3 לפסק דינו של השופט בך (1994)).

10.      אף לא מצאתי ממש בטענת האפליה שהעלה המבקש, אכן אין זה ראוי כי המשיבים עצמם יחרגו מהוראת השעה המצומצמת שנקבעה על ידם; אך הדוגמה עליה הסתמך המבקש לשם הוכחת טענתו כי המשיבים נוהגים במדיניות מפלה, מהווה חלק מכתבה שסקרה נושא כללי בעניין אסירים הביטחוניים הכלואים בישראל. מקרה זה שונה מהותית מהבקשה דכאן, שעניינה ראיון פרטני לצורך קידום אינטרס עסקי ספציפי של המבקש.

11.      לפני סיום אציין שהמשיבים הודיעו כי טיוטה מעודכנת של פקודת נציבות בתי הסוהר ביחס לראיונות אסירים, הועברה למשרד המשפטים, וכיום נעשים מאמצים להשלמת מלאכת התיקונים וההשלמות בפקודה לקראת פרסומה. מצטרף אני להערתו של בית משפט קמא כי ראוי שהמשיבים ישלימו את הליך התקנת התקנות ויבהירו את הכללים החלים בסוגיה. גם מבחינה זו, יש לאפשר למשיבים להשלים את מלאכת עדכון הפקודה טרם בירור הסוגיות בבית המשפט אודות המדיניות הננקטת על ידם.